<h1>אבודרהם הלכות ברכות</h1>
<h2>דף כז.</h2>
ומצוה זו אינו חייב בה אלא בארץ ישראל בלבד, כמו שנאמר בתחילת פרשה זו, בבואכם אל הארץ, ובזמן הזה מוציאין שתי חלות, חלת האור, והיא מעט מן העיסה, ישרוף, זכר לחלה, והאחרת נתנה לכהן.
<h2>דף מט.</h2>
ויש אומרים שלפדיון הבן מברכין שהשמחה במעונו, משום דליכא צער דינוקא. ולא יתכן, דהא אמרינן התם (בכורות מ"ט ע"א) דהיכא דמת הבן לאחר ל' יום שצריך לפדותו, והתם ודאי איכא צערא דינוקא, ולא מברכינן. ואם כשלא מת הבן מברכין, וכשמת הבן אין מברכין, אם כן נתת דברך לשיעורין, שפעמים מברכין ופעמים אין מברכין. ויש אומרים טעם אחר, שאין לברך על עשיית שום מצוה שהשמחה במעונו, ואף על פי שיש שם שמחה, שהטעם שבנשואין מברכין שהשמחה במעונו, מפני שמצוה ראשונה של נשואין נעשית על ידי הקדוש ברוך הוא, בענין אדם וחוה, וכדאמרינן בהגדה (תנ"י וירא ד') שהיה הקדוש ברוך הוא כשושבין, והמלאכים מרקדין ומזמרין לפניו, ולפי שמצוה זו נעשית תחילה על ידו אנו מברכין כן, ובמילה היה לנו לברך שהשמחה במעונו, מפני זה הטעם גם כן, שמילת אברהם אבינו שהיתה ראשונה נעשית על ידי הקדוש ברוך הוא, כדאמר בהגדה (עיין בראשית רבה מ"ט, ב') שאברהם היה מתפחד, וידיו רופפות, ובא הקדוש ברוך הוא וסייע עמו. ודורש זה ממה שנאמר (נחמיה ט', ח') וכרות עמו הברית, לו לא נאמר, אלא עמו, מלמד שאחז וסייע עמו, ומשום דאיכא צער דינוקא נמנעין, ואין מברכין שהשמחה במעונו. אבל בשאר מצות שלא נעשו תחילתן אלא על ידי בני אדם אין לברך כן.
כתב ר"י, שאם מת הבן לאחר שלושים יום מברך על פדיון הבן, ומסתפק בברכת שהחיינו אם מברך אותה, כיון שמזכיר צער, או שמא מברך, כיון שזכה לקיים המצוה.
חייב כל איש ישראל לפדות את בנו שהוא בכור מאמו מן הכהן, מבן שלשים יום ומעלה, שיצא מכלל נפל, שנאמר (במדבר י"ח, ט"ז) ופדויו מבן חודש תפדה. וגרסינן במסכת קדושין תנו רבנן, מנין שאם היו לו חמישה בנים מחמש נשים שחייב לפדות את כולם, שנאמר (שמות ל"ד, כ') כל בכור בניך תפדה. פשיטא, בפטר רחם תלה רחמנא, מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה, מה להלן (דברים כ"א, י"ז) ראשית אונו, אף כאן ראשית אונו, וגם פטר רחם, קא משמע לן דלא.
וכתוב בסדר הגאונים, לסדר מנהג הפדיון והברכה כך, שיביא אותו אביו לפני הכהן, ומודיעו שהוא בכור פטר רחם, וישאל אותו הכהן, איזה תרצה יותר, בנך בכורך זה, או ה' סלעים שנתחייבת לפדותו, ויענה אותו אביו, בני בכורי אני רוצה יותר, והא לך חמישה סלעים בפדיונו. וכשיתן אותם לו בידו יברך האב אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, ושהחיינו (פסחים קכ"א ע"ב). ואחר כך מוזגין לכהן כוס של יין, והדס, ומברך בורא פרי הגפן, ובורא עצי בשמים, ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את איבריו, רמ"ח איברים, ואחר כך נפח בו נשמה, שנאמר (בראשית ב', ז') ויפח באפיו וגו', עור ובשר הלבישו, ובעצמות גידים סככו, שנאמר (איוב י', י"א) עור ובשר תלבישני וגו', ומנה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו ב' מלאכי שרת לשמרו במעי אמו, שנאמר (איוב י', י"ב) חיים וחסד עשית וגו'. אביו אומר זה בני בכורי, ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני. ה' סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו, שנאמר (במדבר י"ח, ט"ז) ופדויו מבן חודש תפדה בערכך חמשת שקלים וגו'. ונאמר (במדבר י"ח, ט"ו) אך פדה תפדה את בכור האדם. כשם שזכה בכור זה לפדיון, כך יזכהו השם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל. ואומר הכהן זה תחת זה, זה מחול על זה. יצא זה לכהן, ונכנס הבן הזה לחיים לתורה וליראת שמים. ונותן ידו הכהן על ראש הבן ומברכו, כגון יברכך ה' וישמרך וגו'. כי אורך ימים ושנות חיים וגו', וכיוצא בהם. ואם פודה הוא את עצמו, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור, ולא יברך שהחיינו. וכתב הרא"ש, ונהגו לברך ברכה זו בספרד, אבל באשכנז ובצרפת לא נהגו בברכה זו ולא מצינו שמברכין שום דבר שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא, כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצאנו שנתחדשה ברכה, ועוד למה יברך הכהן, ואינו עושה שום מצוה, אלא מקבל מתנות כהונה, וגם ראשית הברכה איני מבין, אשר קידש עובר במעי אמו, אם קדושת בכור קאמר, בפטר רחם תלה רחמנא, אף בכור בהמה שהיא קרב על המזבח אינו קדוש עד שיצא לאויר העולם, עד כאן דבריו. ובסדר רבינו סעדיה מצאתי כתוב במקום אשר קידש עובר אשר (יצא) [יצר] עובר, ולהאי נוסחא לא קשיא ולא מידי, אף על פי שכתב שם שאין לומר ברכה זו, כי הכהן אינו יכול לברך שום ברכה בעת הפדיון.
<h2>דף מט:</h2>
וצריך ליתן לכהן חמישה סלעים. והסלע הוא ארבעה דינרין, והדינר ו' מעין, שהם ו' גרות, והגרה חצי דרהם מכ' באוקיה של קלומריא, והגרא היא משקל י"ו שעורה. ואם מת הבן לאחר ל' יום, חייב האב ליתן לכהן ה' סלעים לפדיונו, אבל אם מת קודם ל' יום, אינו נותן לו כלום.
